כבר לפני מאות שנים התחילו בעולם לעסוק ברפואה המדעית, שהיא הבסיס לתחום הרפואה כפי שהוא נראה בימינו. אבי הרפואה, על דעת רבים, הוא היפוקרטס, והוא השתמש בכלים מדעיים המוכרים גם כיום: ניסויים, תצפיות, חיזוי מחלות ותוצאות שלהן ועוד. רופא הוא האדם המוסמך לעסוק במקצוע הרפואה הקונבנציונלית – מטרתו היא לטפל באנשים חולים ובפצועים כדי לרפאם, אך הוא עשוי לעזור גם לאנשים בקו הבריאות, כדי למנוע מחלות שעלולות לסכן אותם.
ד"ר אהוד מירון מסביר, כי עיקר מומחיותו של הרופא, מאז ומעולם, עוד לפני שעמדו לרשותנו כלים מודרניים, הוא היכולת לאסוף את הנתונים מתוך מצבו של המטופל. הנתונים הם כמותיים וניתנים למדידה (הסימנים) וגם התחושות והחוויות הסובייקטיביות של המטופל (הסימפטומים). לזה מצטרפות בדיקות מעבדה, בדיקות הדמיה וכלים שונים שהטכנולוגיה המודרנית מעמידה לרשות הרופא.
בסופו של דבר, הרופא נדרש להגיע לאבחנה מתוך מגוון האבחנות והמחלות האפשריות. זו המומחיות של הרופא. בנקודה הזו, לדברי ד"ר אהוד מירון, יש איזון בין הידע המדעי של הרופא לבין היכולת שהיא האמנות שלו. זו יכולת שמצטברת ונוצרת בעקבות ניסיון רב ואיחוד כל הנתונים לכדי מסקנה חדה אחת.
על מנת לעסוק ברפואה בישראל, יש צורך בקבלת רישיון של משרד הבריאות – ומי שמעוניין בכך, יצטרך לעבור הכשרה מתאימה באחד מששת בתי הספר לרפואה הקיימים בישראל. משך הלימודים הוא שש שנים, ובסופם שנת הכשרה המכונה סטאז'. בתום הלימודים יקבלו המסיימים תואר "דוקטור לרפואה". בישראל, יכולים כמובן לעסוק ברפואה גם מי שלא למדו במוסדות האקדמיים הישראליים, אך בתנאי שאלו עמדו בבחינה ספציפית.
